פסק-דין בתיק ע"פ 40202/07

1.         שני הערעורים אוחדו כאחד בשל זהות ענייניהם (החלטת כב' סגן הנשיא עוני חבש).

2.         המשיב, שלמה יהודה, הורשע, על פי הודיתו, בעבירה של נהיגה בהשפעת משקאות משכרים, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה (כבוד השופט אביטל חן), ונדון לפסילת רישיון נהיגה לתקופה של אחד עשר חודשים ו-23 ימים, ופסילה על תנאי לשנה אחת.

3.         המערערת סבורה, כי העונש שהושת על המשיב אינו משקף את חומרת העבירה של נהיגה בשכרות, כאשר נמצאו 465 מיקרוגרם אלכוהול בליטר של אוויר נשוף, פי 1.9 מהרמה המרבית על פי הדין (240 מיקרוגרם). ועוד זאת, תקופת הפסילה שנגזרה על המשיב פחותה מתקופת המינימום של שנתיים שנקבעה בסעיף 39 א'  לפקודת התעבורה, ובכל מקרה אינה משקפת תגובה עונשית הולמת לעבירה חמורה זאת, שיש בה סכנה ממשית לחיי הציבור.

4.         המשיב טוען בערעורו, שיש לבטל את פסק הדין ולזכותו, ולחלופין להתיר לו לחזור בו מהודייתו, ולהחזיר את הדיון לבית המשפט קמא כדי שיחל מתחילתו.

            עוד טוען המשיב, כי הרשעתו, הגם שהתבססה על הודייתו, נסמכה על "מערכת סעיפי חוק שאינם מאפשרים הרשעה", וכי היה צריך לציין בכתב האישום את הוראת סעיף 39א' לפקודת התעבורה,  והעונש שצפוי לו המשיב, בנוסף על רזכור סעיף 62(3) לפקודה.

            זאת ועוד, המשיב תוקף בערעורו את המכשיר לבדיקת נשיפה, המכונה "ינשוף", בין בשל אי-אמינות תוצאות הבדיקה שלפיו,  ובין בשל אי-אישורו על ידי שר התחבורה כנדרש בסעיף 64ב(א1) לפקודת התעבורה. ועוד טענות למכביר בפי בא-כוח המשיב, בעניינים מהותיים ופורמליים, שאדון בהן בהמשך הדברים.

הערעור על ההרשעה

5.         המשיב הודה בעבירה שיוחסה לו, גם לאחר שהוצע לו להיוועץ בעורך דין ולא רצה בכך. המשיב לא העלה דבר וחצי דבר משלל הטענות שהעלה בא-כוחו בערעור.

6.         עיקר טענותיו הן אלה:

א.         המערער נהג ברכב, אחר ערב בילוי בקיבוץ צרעה, ולאחר נסיעה קצרה הוא נעצר על ידי שוטרים שדרשו ממנו לבצע בדיקה במכשיר נשיפה. תוצאת הבדיקה הראתה רמת אלכוהול של 465 מיקרוגרם, כאשר הרמה המרבית היא 240 מיקרוגרם.

ב.         המערער התייצב למשפטו "מתוך כוונה להודות ולסיים את העניין", הגם שלא נחה דעתו מהליך הבדיקה. המערער הניח, בטעות, כך לדבריו, שיהיה בידו להסביר בבית המשפט את "הנסיבות הטריוויאליות" שהוא לא חש כשיכור. ועוד זאת, המערער לא ראה צורך "לבזבז כסף על עורכי דין" בעניין שהיה ברור ופשוט בעיניו.

ג.          המערער נועץ "במספר מכרים במשטרת ישראל ובאנשי מקצוע", וכולם אמרו שהמכשיר הוא אמצעי בדיקה אמין וללא תקלות, וכל שנותר לו הוא להודות באשמה, משל היה המכשיר "אורים ותומים", וכך הוא עשה.

            אחר כך התברר לו, ממידע אינטרנטי ומפרסומים בעיתונים, שאפשר לפקפק באמינות מכשיר הנשיפה, שבשעת הודייתו הילך עליו אימים, כי הבדיקה במכשיר "אינה חוקית", וכי תוצאות הבדיקה לגביו "הושגו ממנו בעוולה".

ד.         כתב האישום לא הכיל, כאמור, את הוראת החיקוק בעניין הפסילה המינימלית.

ה.         מכשיר "הינשוף" לא אושר על ידי שר התחבורה לפי דרישות סעיף 64 ב' המתוקן בתיקון מספר 72 לפקודת התעבורה, ודי בכך כדי לבטל את הרשעת המערער, אף אם המכשיר תקין.

ו.          הבדיקות במכשיר בוצעו על פי "נהלים פנימיים" של המשטרה, אשר לכאורה סותרים את הדין. בכל מקרה הוראות הכיול לא בוצעו, ואפשר שהמערער הורשע על סמך תוצאות בדיקה במכשיר שאינו מכויל.

ז.          הבדיקה נעשתה, כאשר טרם חלפו 15 דקות הדרושות על פי נהלי המשטרה, ואף בוצעו מספר בדיקות, עד שהושגה התוצאה שצוינה בכתב האישום.

ח.         בכל מקרה, יש לאפשר למערער לחזור בו מהודייתו, כאשר הוא טעה בשיקול דעתו משהודה במיוחס לו, משום הנסיבות והנימוקים המיוחדים.

ט.         לחלופין, בשל נסיבותיו האישיות של המערער, שעתה זה הוא מסיים את שירותו הצבאי, והוא בן 21 שנים, אחר שירות כחייל מצטיין ביחידתו, יש לבטל את גזר הדין בכל הנוגע לפסילתו בפועל מהחזיק ברשיון נהיגה.